שנים כתבתי. לא רצוף. וכשהגיע הרגע שהנקמה באה אליי בעיניים זורחות מאושר - עצרתי. יותר נכון היא עצרה אותי.
הנפש.
מחסומי כתיבה, שמעתם עליהם פעם?.
תמיד התכחשתי. בלי לחשוב יותר מידי, טענתי שאליי זה לא יגיע.
ומילים נוקמות. חזק מאוד.
והנה, כשהמקלדת מוארת באורו החיוור של המחשב, בעודי מנסה להלחים מילים למשפט, ומשפטים לפסקאות - שמעתי רעש.
כמו אלפי ברזלים נוחתים בצלילי צמרמורת, ומתיישבים על הראש. חזק מאוד.
מה רציתי בסך הכל?, לכתוב סיפור לבלוג, לאנשים, לתרום ולהיתרם. כל כך הרבה?
אולי כן, אולי לא. לא אדע כעת.
רק אחכה לרגע שאצליח בתפילה וכוחות לדחוף את הברזלים הללו שנוצרים ממורכבותו של האדם על פני תהום - ולכתוב.
לכתוב את הנפש האמיתית, את מורכבותו של ישי מול קטלוג בגדים (ספוילר פיצי), ואת הפלא שדמות האדם הפשוטה יכולה לייצר בעזרתו יתברך.
בקיצור...
שבת שלום!