משהו מחוספס וקר עוטף לי את העצמות. דבר אין סופי שנופל עלי וצובט אותי בחוזקה, משהו לא מובן.
מוזיקת 'אני מאמין' שהולחנה ברכבות בדרך להשמדה, מתנגנת לי סמוך לאוזן, מהרמקול הקלוש של המחשב. גורמת לדמעות שבי לנטוף ולבכות על הלחיים הרטובות, לשחק בפיזיקה שלהן.
אני מאמינה בביאתו, אבל לא בוכה בגלל זה. זו רק מוזיקה של אדם שראה כאב ומעוררת אחריה עוד מהמוצר הבלתי מוגבל, כיביכול.
אני בוכה. אדם בגוף גדול בוכה. וזה טוב לי, וכואב כל כך.
באמונה שלימה אני אומרת שהכל לטובה, אבל ה'הכל' הזה בכלל לא ברור לי. מה קורה לי?, אני צמרמורת.
מכירות את הרגע שפשוט הלב נופל מסתם מסקנה קטנטונת ולא משמעותית לעומת מחשבות גדולות בהרבה?
מכירות את ההכרה הזו שנופלת על הגב החמורי כמו קש חסר אלגנטיות?.
אני רוצה גאולה, כן אלוקים, אני מאמינה, שיבוא אחד בשליחותך, במטהו יסדר לי הכל.
יעיף את החולי הזה.
יכרסם את הרגישות המוגזמת.
יקרע לחתיכות קטנות את הילדותיות.
יגרוס עשרה פעמים את הכאב הזה שאמרו לנו ש... כן, שהסכמנו לו לפני שירדנו לכאן. ואני מאמינה. אבל רוצה באמונה שלימה.