THE SOUND OF SILENCE

אוסף של לחשושים, רעמים, שאלות. לא תמיד אני מכילה הכל, לא תמיד מספיק חכמה כדי להתמיד באחיזה.
איכשהו תמיד בא הפסנתרן המתחיל, וריסק את כל מה ששכחתי להחזיק בשיני העייפות.
האשמתי אותו, קרעתי את השורות, לא ממש זכרתי את האחריות. שהייתה. שלי.

אוסף של רצועות סאונד שאספתי, מתחתי את החוטים בשמש, הלבשתי חזרה. לא. ניסיתי.
הכביסה כבר התייבשה בגיגית, במקומה שזפתי את אוזני, את השקט שבתוכן, את חוסר האונים שבהכלה.
את העבדות לעצמי, את הרעש שהלחנתי כדי לא לנשום את השקט. במאמץ לא לראות אותו.

אוסף של מחשבות מפוזרות, שחובשות בעצמן את האולם.
מכתב תודה על כיסא הפסנתרן. זר פרחים. אני מתחילה לנגן.