יש שקט שמה, ליד הירח, עם כוס התה החמה וכמה קוביות שוקולד (מריר. לא חידשתי מלאי חלבי).
יש אוויר, ורוח, וקור, ואור ערפילי שנותן תחושת הוליווד. והדמויות מחבבות את כל האווירה הקולנועית הזו. הן מרגישות חופשיות להיפתח ולספר את סיפורן. הרי מלבד כמה ציפורי לילה בדמות אדם - אין קהל רב אליו יגלוש סיפורן המדהים. והם אוהבים את זה, אהוד, מיכל, איתמר, ועוד הרבה נפשות. בדיוק כמו שאני. ואני כותבת קצת את עצמי, הרי....
*
הלילה הזה כולו פחד. איתמר, דמות צעירה ואמיצה שנעה בין כותלי המשפחה הקרים, לארץ זרה, חמה מידי, ישראלית ועוקצנית, מעלה בי גל של בכי חסר בושה.
אני!
שמציאות חיי לא מתקרבת לרמת הקושי של מציאות חייו - בוכה!.
והוא!, הוא שחי במציאות הזו - בולע את הדמעות פעם אחר פעם. איזה בת אני, למען השם.
בעקבות כמה מקרים דומים, הרהרתי לעצמי ,למה רק (בעיקר...) בסיפורים אפשר להתחבר כל כך למציאות חיים שונה וזרה משלנו? למה בחיי היומיום, להתחבר לבן אנוש, צלם אלוקים, ולבכות בשבילו - זה כל כך קשה ולא הגיוני?. חשבתי לי על זה. ניסיתי להבין את הנקודה הבסיסית.
וראו איזה פלא. הבנתי.
בסיפור, כשמדברים על הדמות - כותבים ה-כל (לפחות כך צריך). איך היא מרגישה כשמחטיפים לה מחבת בפנים. ומהן ההבעות שעולות על פניה כשתינוק מתחיל להלבין, ואיזה מצמרר - בסוף הוא גם הולך לבית עולמו, והאמא השכולה נכנסת למערבולת שחורה וכואבת כל כך... ואנחנו, בתור סופרים, מתארים את ההתמודדות שלה מול מציאות החיים חדשה ומלאת רחמים.
*
ובחיים אנחנו לא רואים את כל זה. רק קצת. טיפונת טיפונת. בגודל דמעה ביישנית.
טוב... אם יש בנו טיפת אנושיות, אז כן, אנחנו עצובים מעט, מתוך הבנה רדודה. אבל לא באותה רמה רגשית בה אנחנו לוקחים את מציאות חייה של דמות בסיפור. תחשבו על זה. זה מעניין, ואולי גם יעזור לנו בחיים. להיות עם קצת אמפתיה לחברים, וגם לאלו הרחוקים שנפל עליהם עולמם, לעזור ולהכיל באמת מהבנה.
*
איתמר מנור היא דמות ראשית בספר בהתהוות. התחלתי את כתיבתו כבר לפני שנתיים(😮). אל תדמיינו 1,000 עמודים, כי זה לא. לוקח זמן לשאת קושי של דמות כזו...
לילה טוב!.