בפוסט הראשון כתבתי על הכלה ואמפתיה לידידים ושאינם. מה שקרה יום אחרי זה היה מעל ומעבר לחלומותיי. ידידה שיתפה אותי. היה לה כואב, באמת. ראו את הנפש זועקת מהעיניים 'הצילו!, אני שוקעת'. כבר תקופה שהיא מספרת לי על ההתמודדות, ואני ממקום מכיל - עוזרת, מייעצת, משתדלת לפחות. אבל הפעם ניסיתי לקבל על עצמי להיות אמפתית בצורה יוצאת דופן, ונדפקתי מזה. קשות.
כי כדי להיות אמפתיים, צריך לדעת להפריד בזמנים. לשלוט ברגשות שיבואו (ובאו) אחרי האמפתיה היפה הזו. ולא לא לא, לא התכוננתי לזה נפשית. קרסתי (אל דאגה, קמתי).
לא אפרט יותר מידי. כן אשמח אם יש לכם כוח לכתוב בתגובות מה אתם חושבים על שליטה ברגשות:).
ועדכון קטן ומרגש- בעז"ה יתחיל לעלות לכאן סיפור חדש דנדש, שייכתב במיוחד לכאן. בלילות (או רק בתחילתם).
כאן למטה בתגובות 👇🏼 אשמח שתכתבי לי על מה את אוהבת לקרוא, ומה ההעדפה שלך לרוב: כתיבה אמנותית עם מילים גבוהות ומשחקי לשון יוצאי דופן, שתשומת הלב בקריאה היא אל הכתיבה ופחות לרגשות, או כתיבה יפה וגם אומנותית באיזשהו מקום (הרי כל סופר הוא נפש, ונרחיב על זה בעז"ה. לנושא הזה ראויים 4 פרקים לפחות),עם טאצ' אישי, אבל שמדברת ישיר אל הלב, בשפה הכואבת של היומיום. נוגעת במקומות העדינים.
פשוט תכתבי מה שאת חושבת. הכי טוב.
*
חשוב: -שמרו את רמת התגובות וכבדו אחד את השני.
-אין להפוך את האפשרות להתכתבויות והכרויות לא קשורות.
-במידה והתגובות יחרגו מכל מיני טקטיקות ציבוריות, דתיות, ואישיות שלי (כן, שמחה לומר, אבל זה בלוג שלי בסופו של דבר), אאלץ להפוך את התגובות למצב המתנה בו אני אוכל לאשר אחת אחת.
עוד דבר: אציין שהרבה שנים אני כותבת, אבל ממש רק בחודשים האחרונים התחלתי להיפתח ולהציג את הטקסטים בפני אנשים. תמחלו לי אם עכשיו הם עדיין לא בשלים. זו פשוט חרדת קהל זמנית.
לילה טוב ומבורך!