כותבת בלילות #4

כבר כמה שנים - הוא לא זוכר. את ההתמדה ודאי שכן.
חולץ רגלים בגרביים מנוקדות, מניחן על נעליו ושומט את ראשו. השמש החורפית מחממת את צווארו, מזכירה לו את מה שיוותר אצלו לנצח. אביבה. היד שלה. הוא נאנח באטיות, משקפיו זולגות לקצה, והוא שולח את ידו הקמוטה כדי להחזירן לגשר אפו.
לא טוב להיות עצובים. לא טוב. אבל אביבה. הוא נושף בקול. הייתה אישה יפה, הייתה טובה, הייתה זוכרת. אביבה ואלכסנדר. אלכסנדר ואביבה. איי...
טפיחה קלה על שכמו. זו יד צעירה, הוא בטוח. מרגישים את חוסר כובד הראש שבה. באטיות הוא מרים את ראשו, מגלה צעיר חייכן, קצת מוכר לו, האף הנשרי הזה והגבות הבהירות, גם החוט שהוא מגיש לו.
"עד מאה ועשרים", הוא לוחש בחיוך קטן ומנומש, מעביר את החוט לידו הרפויה של אלכסנדר. רגע עובר והוא נעלם כלעומת שבא.
עיניו של אלכסנדר מטפסות במעלה החוט, מעלה, נתקלות בבלון הכחול המשקיף ממרומיו על העיר סביבו.
בטוח. זיכרונו מזכיר כעת את של אביבה. הוא בן תשעים.